מוצא גזע הבוקסר

 

בוקסר

התפתחותו ההיסטורית של גזע הבוקסר


מוצא גזע הבוקסר

טיפוסי הכלבים הגדולים והרחבים ידועים כבר משחר ההיסטוריה. יש חוקרים המשייכים כלבים אלה למורשת הזאב הטיבטי. מכל מקום ברור, שבארצות המזרח הרחוק גידלו כלבים גדולים ורחבים, אשר שימשו לשמירה לציד וללחימה.
את טיפוס הכלבים הזה הביא עימו לארצות אירופה אלכסנדר הגדול, ממסעותיו למזרח. היה זה בסביבות המאה הרביעית לפסה"נ.
טיפוס זה נודע לאחר מכן בשם "מולוסוס" (על שם בית המלוכה מולוסוס). בכלבים אלה, שהיו גדולים, חזקים ועזי לב, השתמשו ברחבי אירופה לצרכים שונים בעיקר למטרות הגנה והתקפה. הם היו מסתערים על קווי האויב ופורצים אותם כאילו היו כוח משוריין.





התמונה באדיבות יגאל פרדו




כך נמשך גידול הכלבים עד המאה השנייה לספירה. באותה עת החלו להגיע לרומא כלבים מבריטניה, אשר נקראו "דוגה בריטית". הללו, בדומה למולוסוס, היו בעלי ראש וזרבובית רחבים , אך היו חזקים יותר מהמולוסוס המקורי ומוצאם היה , כנראה, מכלבים כבדים שגודלו באירופה למטרת ציד חיות גדולות. במשך הזמן נקראו כל הכלבים הגדולים האלה "מולוסוס" למרות מוצאם השונה.

גידול הכלבים, שהיה לגמרי לא מתוכנן ואף מורכב מטיפוסים שונים ורבים של כלבים החל להתייצב בסביבות המאה ה 16. באותה תקופה היו נפוצים בכל רחבי היבשת כלבים גדולים, ששימשו להגנה ולציד והיו ידועים בשם הגרמני "בולנבייסר" (נושך שוורים). הבולנבייסר של אותה תקופה היה כלב גדול, כבד ואיטי. משום כך החלו לייבא מאנגליה כלב מתחרה, שהיה החלאה בין כלבים מטיפוס הבולנבייסר ובין כלבי רוח גדולים. בכלב יבוא זה שולבו הכוח והעוצמה של הבולנבייסר המ קורי, והמהירות של כלבי הרוח. הוא נקרא "דוגמה אנגלית" או "כלב אנגלי". טיפוס אנגלי זה התפשט במהירות ברחבי היבשת, תוך דחיקה כמעט מוחלטת של רגלי הבולנבייסר ברוח הארצות פרט לגרמניה. בגרמניה המשיכו לגדל גם את הבולנבייסר הישן, ובשעת הציד הפעילו את שני טיפוסי הכלבים גם יחד.
לאחר מכן הוכלא הטיפוס האנגלי הגדול הזה עם כלבי בולנבייסר קטנים, והתקבלו כלבים שנקראו תחילה ממזר אנגלי ואחר כך "ברנבייסר" (נושך דובים), שהיו בעלי רגלים קצרות יותר, אך ראש וגוף חזקים ביותר. חיצונית נבדלו כלבים אלה מהבולנבייסר הקודם בצבעם שהיה בדוגמת טלאים. רוב האחוזות בגרמניה המשיכו להחזיק גם בבולנבייסר הוותיק, אך במשך הזמן עברו לגידול כמעט בלעדי של הבולנבייסר הקטן. באותה התקופה כבר ניתן היה לחלק את הכלבים דמויי הדוגה לשלושה טיפוסים עיקריים:
א. הבולינבייסר הכבד (הדומה למסטיף של ימינו או לכלב מסוג בורדו).
ב. הדוגות הגדולים, בעלי הרגליים הארוכות (אגב, ההכלאה של בולנבייסר וכלב רוח יצרה טיפוס שדומה לדוגה גרמני מודרני המכונה בארץ "דני ענק").
ג. הבולנבייסר הקטן, שהיה דוגמה מוקטנת של הבולנבייסר הכבד. מבחינת מינוח יש לזכור שהטיפוס אשר באצרות אירופה נקרא בשם "דמוי דוגה", נקרא בארצות האנגלו סאכסיות בשם "דמויי מסטיף".
בזמנים ההם היה מקובל ספורט שיסוי השוורים. ספורט זה נעשה מתוחכם כדי כך, שרק כלבים מיוחדים התאימו להשתתף בו. הם היו קצרים ורחבים. כך נוצר לאט לאט האבטיפוס של הבולדוג, שהוא הצורה הגמדית של המסטיף הישן. גידול הדוגות הגדולים והמסטיף הישן כמעט שנעלם מן העולם בעקבות התפתחות גידולו של הבולדוג. זה האחרון הוזכר בספרות לראשונה בשנת 1632.
בגרמניה של אותם ימים ניתן להבחין בשני טיפוסים עיקריים של בולנבייסר:
א. הבולנבייסר של דנציג או הגדול.
ב. הבולנבייסר הברבנטי או הקטן.

הבולנבייסר מדנציג שימש בצפון גרמניה ופולין לצייד חיות בר גדולות. באותה עת שימש הבולנבייסר הברבנטי, בשטחי היער הנרחבים של דרום גרמניה, לציד חזירים. לכך התאימם במיוחד בגלל גודלו הבינוני. טיפוס זה של כלב, הבולנבייסר הברבנטי, הוא אבי אבותיו הישיר של הבוקסר של ימינו.

שיטות הציד של הדובים והחזירים באותה תקופה היו מבוססות על שימוש נרחב בכלבים פשוטים, לא גזעיים, שהיו גדולים וחזקים ובעלי שיער זיפי קשה. כלבים אלה הולבשו בשריון, ואת אוזניהם נהגו לחתוך כדי למנוע פציעות. כלבים אלה שנקראו "רוידן, שימוש כבשר תותחים בשעת הקרב עם חיית הטרף, ורבים מהם נהרגו בעת הקרב. משום כך, לא השתלם לגדל אותם באופן גיזעי ומבוקר והם היו מקובלים בעיקר בקרב השכבות הנמוכות של בעלי המקצוע השונים אשר היו מספקים אותם לאחוזות. במקביל, השתמשו בקבוצות נבחרות של בולנבייסר ודוגות שבהם טיפחו את האינסטינקטים הטבעיים לנשוך את חזיר הבר בלחיו, מאחורי אזנו, ולהחזיקו במצב זה עד לבואו של הצייד והכלבים האחרים, שהרגו את הטרף. כלבים אלה סבלו מעט אבידות בשעת הציד. והציידים גידלו דורות המשך שלהם.

למרות ההיסטוריה המפוארת והתכונות הטובות של הבולנבייסר. שאותו גידלו על טהרת הגזע במשך מאות שנים, נאלץ כלב זה לפנות מקומו לכלבים קלים, זריזים ואלגנטיים יותר. באחוזות האצילים, שבהם שמו דגש על הלוקסוס, הטעם המעודן וההופעה החיצונית, עלתה קרנו של הדוגה האנגלי והוא הפך לכלב אופנתי של מעמד האצילים. וכך, לקראת סוף המאה ה18 נעלם הבולנבייסר המקורי כמעט לחלוטין. עם פרוץ המהפכה הצרפתית וחיסול מעמד האצילים בעלי האחוזות באירופה, הצטמצם גידול כלבי הקרב. תרם לכך פיתוחו של הנשק החם, היורה למרחקים. ומעל לכל, היעלמות הדובים מאירופה והפסקתו של הציד החופשי חיסלו סופית את תפקידו של הבולנבייסר הגדול ככלב ציד.
הבולנבייסר הקטן, לעומת זאת, שימש ככלב שמירה ולריסון שוורים פראיים. הכלב היה קופץ ותופס בחוזקה בזרבוביתו של השור, עד שהשור התעייף וניתן להשתלט עליו.

למרות השינוי בתפקידיו לא השתנה מבנהו המסורבל של הכלב. יתר על כן, תפקידים אלה מנעו הכחדתו ושמרו על המשך קיומו. מגדלי הבולנבייסר חדלו בדרך כלל להרביעם במסגרת הגזע, והעדיפו להרביע את כלבותיהם עם כלבי בולדוג אנגלי מיובאים, שדמו להן מאוד. דרך הרבעות אלה קיבל הבולנבייסר את מבנה הגוף הכבד, הראש המסיבי והקצר ואת הצבע הלבן. כך נוצר גזע מעורב, חדש, אשר לא ניתן להבחין אם בולדוג הוא או בוקסר.
מינכן היתה מעין עיר מקלט לכלבי הבוקסר שהתמעטו ביותר וציפו למושע שיגאל את הגזע מהכחדה.
הבולנבייסר כבר לא היה טיפוס אחיד, אלא ערב רב של טיפוסי בולדוג אנגליי, ספרדיים וצרפתיים, וכל מיני ממזרירם אחרים שהיו מעורבים עימו. תנועת מגדלי הכלבים הגזעיים בגרמניה היתה צעירה ולדאבוננו גידול הבוקסר לא היה בין מטרותיה הראשונות. היתה העדפה לגידול גזעים אנגליים ואת הגזעים הגרמניים לא העריכו ביותר. זה אשר אירע לפינצ'ר ולכלבי הציד האחרים, שבמקומם באו הטריירים וגם לבוקסר, שבמקומו בא הבולדוג האנגלי.
ועוד- לאיש הפשוט היה קשה להבחין בין בוקסר לבולדוג, משום שההצלבה בינהם גרמה לכך שהם הפכו דומים זה לזה.
יתרה מזאת, לבוקסר לא היו איכויות של כלב סלוני. הוא לא נחשב יפה מכיון שאפו היה פחוס, שיניו בולטות, רירו ניגר וגופו מסורבל ובעל גיזרה לא מושכת. כל אלה שיוו לו גם הופעה מפחידה. התכונה האופיינית של הבוקסר – לנשוך חזק ובכוח עד שקשה להתגבר עליו – הוסיפה לתודעת הפחד ובציבור רווחה האמונה הטפלה כי זהו כלב נשכן ובלתי אמין.
נקל להבין כי הבוקסר לא היה כלב מושך ביותר ובאותם הימים לא ניתן למוצאו אצל מגדלי כלבים. האנשים שרכשו בוקסרים נזקקו לכלבים אלה בעיקר לצורכי שמירה והגנה. הוא היה פופולרי בקרב אמנים נודדים, אנשי קרקס ובמות, סוהרים וקצבים. העובדה שלמרות הכל הצליח הבוקסר לשרוד, מעידה על תכונותיו התורשתיות הטובות, מדורי דורות, אשר עזרו לו להתגבר על אבני הנגף בהתפתחותו.

השם "בוקסר" החל להופיע בקשר לגזע הזה בתחילת המאה ה 19. מקור הם אינו ברור בדיוק. יש הטוענים כי בא לציין את אופיו המיוחד של הגזע ככלב לוחם בעל צורה אופיינית של לחימה עזה בשימוש משולב של פיו וכפותיו, ויש הטוענים שמקור השם הוא בקבוצת כלבים שהאנגלים השתמשו בהם למלחמת כלבים בתוך קופסאות (BOX) ששימשו כזירה, ומשם נבע השם "בוקס-דוגה" שהפך אחר כך לשם "בוקסר".

לקראת סוף המאה ה 19 חילק החוקר הגרמני המפורסם ברהם את קבוצת כלבי הדוגה כדלקמן: דוגה דנית: דוגה גרמנית: בולנבייסר: דוגה אנגלית: בולדוג או בוקסר.

החקור לודוויק בקמאן, בסיפרו "ההיסטוריה ותיאור גזעים הכלבים משנת 1894 מתאר – תחת הכותרת "בולדוגים גרמניים" – את קבוצת הכלבים דמויי הבולדוג הנקראים "בוקסר". כלבים אלה תוארו כבעלי הגוונים צהוב או מנומר עם מסיכה שחורה. החוקר מציין כי קבוצת כלבי הבולדוג באנגליה החלקה באותה תקופה בכיוון התפתחות שונה לגמרי מכיוון התפתחותו של הבוקסר בגרמנייה.

הבולדוג האנגלי של ימינו התפתח והיה לכלב בעל מבנה גופני מעוות, שאינו מתאים לכלב עבודה. וב 1894 הופיע בעיתון "ספורט הכלבים והציד" מאמר מאת החוקר וצייר הכלבים ריצ'רד שטרבל. תחת הכותרת "הבוקסר" הוא כתב: "הכינויים הלעגניים כלפי כלב הבוקסר צריכים להיפסק, אם רוצים להתקדם בטיפוח גזע נפלא זה. מי שמכיר את הגזע מקרוב או הינו בעליו של כלב בוקסר, לעולם לא יוכל להגיד מילת גנאי על הגזע. הגיע הזמן לקחת בידיים את גידול הגזע ולטפחו ברצינות".

 


המידע באדיבות ספר הבוקסר פרי עטם של דב אמיר וד"ר עמיחי גונן.

 

כניסה לאתר